דופק מהיר, בחילה וסחרחורת, חשש שאני עומד להתעלף, מחשבות חוזרות ונשנות שדבר מה רע יקרה לי או לאדם קרוב אלי, חשש מפני סיטואציות חברתיות, הסמקה או גמגום כאשר אני נדרש לדבר לפני קהל, טקסים שונים כמו רחיצת ידיים חוזרת ונשנית, או בדיקה חוזרת של מנעול הבית לפני יציאה ממנו-
כל אלו הם סימפטומים של חרדה.
חרדה נחשבת לקושי הנפשי הנפוץ ביותר. כחמישה עד עשרה אחוזים מהאוכלוסיה סובלים ממנה בכל זמן נתון וכעשרים אחוזים יסבלו ממנה במהלך חייהם.
חיפוש ברשת יעלה בקלות אתרים רבים בהם מתוארים הסימפטומים הקשורים לחרדה ואתרים נוספים בהם מתואר הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי לחרדה. קשה הרבה יותר למצוא מידע אודות טיפול פסיכולוגי דינמי-אנליטי לחרדה. יתכן שהסיבה לכך קשורה לעובדה שטיפול קוגנטיבי-התנהגותי הוא מובנה וקבוע יחסית. מטפל קוגניטיבי השומע מאדם שהוא סובל מחרדה יחפש את דפוסי החשיבה השגויים שתורמים להווצרות החרדה (נניח – בכל פעם שאני פוגש קהל אני חייב להיות מסמר המסיבה אבל בטוח שאכשל בכך) ועוזר למטופל להחליף אותם. לעומת זאת, טיפול דינמי אנליטי אינו מובנה. כאשר אדם מספר לי שהוא סובל מחרדה אני מנסה להבין את הסיפור הפנימי שלו שמתוכו מתעוררת החרדה. סיפור זה שונה מאדם לאדם והטיפול שונה מאדם לאדם.
אם כן, קשה מאוד לתת תיאור כללי של האופן בו מתנהל טיפול פסיכולוגי דינמי-אנליטי בחרדה, אך בהחלט ניתן לספר סיפור של אדם אחד ומתוכו לנסות לגזור כמה אמירות כלליות יותר, שיתנו לקורא הבנה מסויימת בתחום.
אתי, בת 42, פנתה לטיפול לאחר שהחלה לסבול מהתקפי חרדה לא נעימים. התקפים אלו החלו לאחר שבעלה, יוסי, נרדם בזמן נהיגה, סטה מהכביש והתהפך. הבעל יצא בשלום מהתאונה, אך אתי נתקפה חרדות שמא משהו יקרה לו. אלו לוו במחשבות מלאות דאגה "אולי יוסי חטף התקף לב?", "אולי יוסי נפל ברחוב ונפצע?" ועוד. היא התקשתה מאוד לשאת את החרדה והרבתה להתקשר לבעלה על-מנת לוודא שדבר לא אירע לו. למותר לציין שהבעל לא חש בנוח תחת מטר הדאגה והטלפונים.
לפני שפנתה אלי אתי ניסתה טיפול קוגנטיבי-התנהגותי. המטפל עבד איתה על דפוסי החשיבה שנלוו לחרדה והראה לה עד כמה הם לא היו רציונליים, אך משום מה כיוון זה גרם דווקא להחמרה מסויימת ברמת החרדה והמטפל הציע שתפנה אלי.
ביקשתי מאתי שתספר לי יותר על חיי הנישואין שלה. היא פתחה במונולוג ארוך וסיפרה, בין היתר, שבעלה מרוחק ממנה, אינו מקיים איתה כמעט יחסי-מין והיא חושבת שאולי הוא בוגד בה. עוד אמרה, שהיא חושבת שביום בו הוא התהפך הוא חזר ממפגש עם המאהבת שלו. שאלתי את אתי איך היא מרגישה בקשר לכך – היא אמרה שהיא עצובה מאוד ומודאגת. תהיתי אם היא לא כועסת והיא טענה שלא: "כעס הוא רגש דפוק שרק מענה אותך". הצעתי שאני הייתי חש כעס רב לו הייתי במקומה. היא צחקה ואמרה שוב שלא זה המצב אצלה. אמרתי שלפעמים אנשים שלא מרשים לעצמם לכעוס עשויים לחוש חרדה כמין הגנה מפני הכעס – והיא שוב ביטלה את הסברה.
שתי פגישות אחר כך דומה היה שלטיפול הגיעה אשה אחרת. אתי סיפרה שבערך יום לאחר הפגישה היא החלה לחוש כעס עצום, על הכל ועל כולם. היא כעסה של השכנים, על הילדים, עלי, על הוריה, המנקה ועוד ועוד. "אני מרגישה כמו פצצה מהלכת. מה עשית לי?" היא ירתה בזעם. ציינתי שנראה שאולי בכל זאת יש בה זעם כבוש ואתי התפוצצה "עזוב אותי! מה אתה עושה?". אמרתי, שאני מבין שהכעס גורם לה סבל רב, יתכן שדווקא הוא יהיה הדרך שלה להקלה נפשית. אתי הקשיבה. הוספתי שמעניין היה לשמוע שהיא כועסת כל כולם ועל הכל חוץ מעל אדם אחד. היא הפטירה מייד – "בעלי". אמרתי שאולי עדיין היא חוששת לכעוס עליו ומפזרת את כעסה על העולם כולו. היא משכה בכתפיה.
שוב חלפו שתי פגישות והפעם אתי נראתה נרגשת, מבולבלת וכעוסה. היא סיפרה שזמן מה אחרי הפגישה חלמה שהוא מטמינה לבעלה מטען חבלה במכונית ושהוא נהרג. הצעתי שאולי היא מתחילה להרשות לעצמה לבטא כעס כלפי בעלה – לפחות בחלום. ושאולי המדובר במשאלות רצחניות ולא בכעס סתם.
בפגישה העוקבת אתי הייתה כבר מלאת זעם כלפי בעלה. היא אמרה שאינה מוכנה עוד לשאת את ההשפלה שהיא סופגת ממנו. שהיא כועסת ולא מוכנה לסלוח. נדמה לי שאין צורך לציין שבשלב זה נרגעו לחלוטין החרדות שמא יקרה לו משהו רע. במקומן הופיעו משאלות כאלו…
בשלב זה הטיפול לא הוביל את אתי למקום שליו במיוחד. היא הפכה נסערת מאוד. חוששת להיפרד ולהישאר לבד. מוצפת גלים של אשמה על הכעס שחשה ותחושות חרטה. אלו דרשו התבוננות מעמיקה יותר וארכו זמן רב יותר בו הבנו כיצד ילדותה כילדה מוכה גרמה לה להשלים עם עמדה "מוכה" גם בקשר שיצרה בהווה ולפחד מאוד מהכעס שבתוכה.
התערבות קצרה זו עשויה להמחיש כמה מאפיינים של טיפול דינמי-אנליטי. ראשית, אפשר לראות את הניסיון להבין את מקור החרדה כחלק מסיפור נפשי רחב יותר, שחלקים חשובים בו אינם מודעים לאדם. אני מבקש מאתי לספר לי על עצמה ומה הביא אותה לטיפול ושומע סיפור המעורר בי תמיהה. אתי היא אשה נבגדת שאינה כועסת על בעלה. יתכן שהיא סוג של קדושה שאינה כועסת כאשר בוגדים בה, אך עוצמת החרדה שלה מכוונת לכיוון אחר. השערתי בשלב זה היא שהחרדה מפני אסון שיקרה לבעלה מכסה על חרדה אחרת – חרדה מפני הכעס העצום שהיא חשה על בעלה.
ניתן גם לראות כי טיפול דינמי מכוון לחשיפת האמת בחיי האדם. מובן שהחרדה שאתי חשה הייתה אמיתית והיא סבלה ממנה מאוד, אך האמת העמוקה שלה הייתה שבלבבה היא דווקא איחלה למות בעלה. הנפש פועלת ללא הרף כדי להימנע מכאב, ובתהליך זה היא מתרחקת מהאמת ומייצרת לא פעם כאב גדול יותר. המטפל הדינמי אנליטי חותר לאמת על-מנת לאפשר לנפש להתמודד עמה טוב יותר ובאופן שגורם פחות כאב. כאשר אדם מתלונן על חרדה אחת השאלות העולות בדעתי היא האם יתכן שהחרדה שלו היא סימן לכאב אחר שהתעורר בתוכו, כאב שמסיבות כלשהן הוא לא יכול לבוא עמו במגע.
עקרון נוסף המאפיין טיפול דינמי אנליטי הוא שהשינוי הוא תהליך מורכב המתרחש בנפשו של המטופל ודורש זמן והבשלה. בסיום הפגישה הראשונה יכול הייתי לאמר לאתי משהו כמו: "נדמה לי שיש לך משאלות רצחניות כלפי בעלך, שבגלל ההיסטוריה שלך כילדה מוכה ובגלל החשש להשאר לבד, אינך מרשה לעצמך לבוא איתן במגע, ואת הופכת אותן לדאגה אובססיבית. החרדה שלך היא לא מפני מה שיקרה לבעלך, אלא מפני מה שאת מאחלת שיקרה לו". אמירה זו הייתה מדויקת למדי, אך קשה להאמין שהיה בה כדי לסייע. אתי הייתה צריכה לעבור תהליך בו היא תרשה לעצמה לחוש את הכעס שבה ולבטא אותו. נסיון לעשות בשבילה את העבודה לא היה מוביל לדבר.
עוד נוכל להיווכח כי בניגוד למקובל, טיפול בחרדה לא חייב להיות ארוך במיוחד. אצל אתי התהליך ארך שש פגישות, שלאחריהן החרדה האובססיבית שמא יקרה משהו רע לבעל נעלמה לחלוטין. מנגד, ניתן לראות כי גם אם החרדה חלפה, הרי שאתי לא יכול להימלט מהמשך התמודדות עם חייה. לעיתים מתייחסים לטיפול דינמי כאל מסע. כאן אפשר אולי להבין את הרעיון. אתי אמנם התגברה על החרדה, אבל עדיין הייתה צריכה להתמודד עם המשבר בחיי הנישואין שלה, ועם צל לא פשוט שהטילה ילדותה על ההווה שלה. אלו הם עניינים שלא ניתן לפותרם בשש פגישות ועיבודם דורש זמן ארוך יותר.