אדם עובר חוויה קשה. אירוע הכרוך באכזריות, מוות, אונס או תאונה. בהמשך הוא מגלה שנפשו נותרה שבורה. האירוע מסרב לחלוף מזיכרונו. סיוטים פוקדים את לילותיו, רעשים קלים מבהילים אותו, הוא מתפרץ בזעם בשל דברים שבעבר לא הכעיסו אותו. תפקודו היום יומי נפגע. תחושות של זרות וריחוק משתלטות עליו והוא מקפיד להימנע מכל מה שעשוי להזכיר את האירוע הטראומטי.
מובן שבחיבור זה לא אוכל לתאר באופן מקיף את הטיפול בנפגע של הפרעה פוסט-טראומטית, במקום זאת אנסה להתמקד בשתי נקודות משמעותיות.
דומה שהפרעה פוסט-טראומטית היא אחת מהאכזריות שבהפרעות הרגשיות. לא די שאדם עבר אונס, התעללות או מלחמה, אלא שעתה הוא כמו נענש בשנית על דבר שלא עשה – והשבר מסרב לחלוף. באופן טבעי הוא מתקומם כנגד השבר, מייחל להיעלמותו ולחזרה של איכות החיים שקדמה לאירוע. לעיתים קרובות גם סביבתו הקרובה מגיבה באופן דומה. בני משפחה של נפגעי פוסט-טראומה מתלוננים לא פעם שהאדם השתנה, הפך לצל של עצמו. קשה להם לשאת את הפגיעה, וקשה להם לסבול את התקפי הזעם והירידה בתפקוד. מתוך כוונות טובות הם מפעילים על האדם לחץ לחזור ולהיות כפי שהיה. התוצאה עלולה להיות טראגית. האדם סובל עתה שלוש (ואפילו ארבע) פעמים – מהפגיעה המקורית, מהפגיעה המתמשכת, מחוסר הקבלה העצמית ומהלחץ הסביבתי. לקושי שמייצרת ההפרעה מתלווים עתה גם בדידות, חוסר מובנות וחוסר קבלה עצמית. קל להיווכח שזו אינה אווירה המעודדת החלמה…
החלמה מטראומה אינה חזרה למה שהיה. קרב, אונס אלים או אלימות פיזית קשה משנים את האדם שעבר אותם. פגיעה בהיקף כזה לא נעלמת, ועדיין ניתן לחיות חיים טובים ומלאי משמעות גם לאחר טראומה.
לא פעם טיפול באדם הסובל מהפרעה פוסט-טראומטית מתחיל בנקודה זו בדיוק, במה שמכונה "עבודת אבל". כאשר אדם קרוב לנו מת איננו חוזרים מייד לחיים כאילו דבר לא קרה. אנו עוברים תהליך של אבל. האדם עשוי להכחיש את המוות בהתחלה, בהמשך לכעוס, אחר כך לחוש דיכאון ורק בסוף התהליך להשלים עם האובדן. בדומה – מי שסובל מפוסט-טראומה צריך למצוא את דרכו להתאבל על שאיבד ולהשלים עם הפגיעה כדי שיוכל לחזור לחיים. ניסיון עיקש להמשיך כאילו דבר לא קרה עלול להחריף את השפעת הטראומה. קבלה של השבר על-ידי האדם ועל ידי סביבתו מייצרת אווירה פנימית וחיצונית המאפשרת תהליך של החלמה.
אם כן, קבלה היא עניין מרכזי בהחלמה מטראומה, אלא שלא פעם הסובלים מההפרעה אינם מעזים להכיר בדבר שמכאיב להם ביותר, וודאי שלא לקבלו. כך למשל, הלום קרב שהנגמ"ש שלו ספג פגיעה ישירה בקרב וכל חבריו נהרגו. לכאורה, די והותר באירוע כזה כדי לצרוב טראומה בנפשו של אדם. אך אותו אדם סבל מטראומה אחרת, ספציפית יותר. כאשר דיברתי איתו על אירועי הקרב שוב ושוב התברר שכשברח מהנגמ"ש הבוער, פצוע ומדמם, חבריו עדיין היו בחיים. הוא שמע את זעקתם והתלבט אם להיכנס שוב לנגמ"ש וללהבות. הוא לא עשה זאת וחייו ניצלו, אך הוא לא יכול להשתחרר מהמחשבה שאם היה נכנס אולי היה מציל לפחות את אחד מחבריו. כאן (ובמקרים רבים אחרים) רק לאחר שנחשפה הטראומה האמיתית אפשר היה להתחיל לאפשר לו לקבל את עצמו על פגמיו. אדם אמיץ פחות ומוסרי פחות ממה שהיה מצפה מעצמו, אך בכל זאת אדם שזכאי לחיות.
במרבית המקרים, טראומה אינה פשוט אירוע קשה שהאדם חווה, אלא קשורה לאופן בו הוא חווה את האירוע ולתפקיד שהוא יחס לעצמו באירוע. לא פעם הטראומה מועצמת בשל ציפיות עצמיות מוגזמות וביקורת עצמית המייצרים בושה והסתרה. אשה שעברה אונס אלים סיפרה לי לאחר זמן ארוך בטיפול שאחד מידידיה הזהיר אותה לא להסתובב באזור בשעות הערב ואחר יעץ לה להתקין אפליקציית סלולר המשמשת כאזעקה. היא לא עשתה זאת וחשה שבעצם היא אשמה באונס, שהיא אדם לא אחראי ולכן באופן כלשהו היה מגיע לה להיאנס. גם כאן, חלק משמעותי מהעבודה היה לאפשר לה לקבל את עצמה, גם אם טעתה, לא נזהרה ולא שעתה לעצות שהתבררו בדיעבד כנכונות. כולנו טועים, כולנו לא מקשיבים לעצות חכמות. זה חלק מההתנהגות האנושית. קשה מאוד להתאושש מאונס כאשר האדם מותקף בעוצמה מבפנים על היותו חסר אחריות. החלמה אפשרית רק עם תחילתה של קבלה של עצמנו על פגמינו.